יש לזכור ששנה קודם לכן פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, בה הובטח להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי. כגודל הציפיות של הנהגת הישוב היהודי, כך גברו האכזבות. התקווה שהבריטים ידאגו לשמירה ולשיטור בארץ בכדי להגן על אוכלוסייתה התבדתה. ישובים יהודים ברחבי הארץ סבלו מהתקפות של האוכלוסייה הערבית.

קשה במיוחד היה מעמדם של ארבע ישובים יהודיים קטנים שנמצאו באצבע הגליל – מטולה, כפר גלעדי, תל- חי וחמארה. הללו הוקמו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הם אוישו על ידי חברי השומר ופועלים חלוצים שעלו ארצה. על פי הסכם סייקס פיקו מ-1916, נמצאו ישובים אלו בתחום השפעה הצרפתי.

ההנהגה הציונית ראתה חשיבות רבה באזור זה במיוחד בשל מקורות המים של הירדן המצויים בו. עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל והשתלטות צרפת על סוריה ולבנון, הפך השטח לאזור ספר שלא התקיימה בו סמכות שלטונית ברורה. בראשית שנת 1920 פעלו בו כוחות בלתי סדירים, חלקם שודדים, והמצב הביטחוני של הישובים היהודים היה חמור ביותר. אנשי מטולה עזבו את המושבה בתקווה שיעבור זעם, בעוד היישוב חמארה נהרס על ידי הפורעים הערבים. אולם מתיישבי תל חי וכפר גלעדי החליטו להישאר. הם פנו בבקשת עזרה לוועד הצירים – הגוף שהיה אמון על הקשר בין הנהגת היישוב לשלטון הבריטי. בקשתם לא נענתה בזמן, וכאשר החליטו לשלוח סיוע למתיישבים, הוא הגיע רק לאחר הקרב בתל חי שהתחולל ב- 1 במרס, 1920, (י”א באדר תר”ף).

הקרב בתל חי המבוצרת נמשך כל היום. בחילופי הירי בין המגנים של הישוב, בראשם יוסף טרומפלדור, לבין התוקפים הערבים והבדווים, נהרגו ארבעה מאנשי תל- חי ונפצעו אחדים מהמגנים. לפנות ערב הגיעה תגבורת מכפר גלעדי ובה רופא שטיפל בפצועים.

טרומפלדור שהיה פצוע אנוש, נשאל בדרך לכפר גלעדי לשלומו. בתשובתו אמר המנהיג הפצוע, “אין דבר, טוב למות בעד הארץ“.

מגיני כפר-גלעדי ומטולה הוסיפו עוד לעמוד בפני אויביהם, ובבוקרו של יום י”ג באדר תר”פ (3.3.1920) נאלצו לנטוש גם נקודות אלו, לאחר שראו המון לוחמים רוכבים ורגלים נערכים להתקפה עליהם. “אצבע הגליל” נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים. ביולי 1920 גרשו הצרפתים את פייסל מדמשק, ובדצמבר 1920 חתמו צרפת ואנגליה על הסכם לפיו הועברה אצבע הגליל לתחום השלטון הבריטי. עוד לפני כן חזרו האיכרים למטולה ואנשי “השומר” וגדוד העבודה לכפר גלעדי, ובהמשך לתל-חי.

בתל-חי נפלו טרומפלדור וחבריו בעת שנלחמו על אדמתם וביתם. בקרב בו מצאו מותם הם הוכיחו כי יהודים מסוגלים להגן על עצמם ואף למות בעד ארצם.

מנהיגם יוסף טרומפלדור הפך לגיבור לאומי המקובל על אנשי התנועה הציונית בארץ והתפוצות, ביניהן תנועת העבודה הציונית ובה אנשי “החלוץ”, אנשי “גדוד העבודה”, וחברי מפלגות הפועלים בארץ ובתפוצות.

במקביל ראו בטרומפלדור גיבור לאומי גם אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, ובראשם מנהיגם זאב ז’בוטינסקי, שהיה חברו של טרומפלדור להקמת הגדודים העברים שלחמו עם הבריטים במלחמת העולם הראשונה. התנועה הרוויזיוניסטית אף הקימה תנועת נוער על שמו –”ברית יוסף תרומפלדור” – בית”ר.

ליצירת המיתוס של טרומפלדור כגיבור לאומי תרמו גם תכונותיו האישיות. דמותו האצילה, יפי תוארו, היותו גיבור מלחמת רוסיה יפן, לוחם קטוע יד, לוחם בגאליפולי- בראש גדוד נהגי הפרדות, אדם ישר וכריזמטי, שתוכו כברו, חלוץ המאמין בישוב הארץ וכיבוש העבודה, המאמין בתחיית ההתיישבות היהודית בארץ ופועל למענה, ועוד.

מיתוס תל-חי ובראשו טרומפלדור הפך למיתוס של גבורה יהודית שחבר לגיבורי העבר דוגמת החשמונאים, בר כוכבא ואחרים. שירים רבים נכתבו אודות פרשת תל-חי בהם הודגשה הגבורה וההקרבה העצמית בד בבד עם כיבוש הקרקע, וההתיישבות היהודית על אדמת הארץ.

מדי שנה בי”א באדר עולים בני תנועות הנוער לקברו, לידו הוצב פסל “האריה השואג”. העליה לתל – חי נעשתה למסורת ותיקה שאיחדה את כל התנועות הציוניות בארץ, כולל מנהיגי ההסתדרות הציונית, אנשי תנועת העבודה הסוציאליסטית, תנועות הנוער החלוציות סוציאליסטיות, ובמקביל אנשי בית”ר (ברית יוסף תרופלדור) וחברי התנועה הרוויזיוניסטית. תל – חי הפך למקום פולחן המאחד את בני הישוב הציוני סביבו עד ימינו.