אודות מכון לבון

מכון לבון הוא ארכיון היסטורי ורשמי של ההסתדרות הכללית וממשיכתה ההסתדרות החדשה, ושל תנועת עבודה הארץ ישראלית ותנועת העבודה היהודית בעולם. היוזם להקמתו היה פרופ’ אייזנשטאדט. ההחלטה בדבר הקמתו התקבלה בשנת 1932 על ידי דוד בן גוריון שכיהן כמזכיר הכללי של ההסתדרות, והיא אושרה על ידי חברי הוועד הפועל שלה.

במגוון אוספי הארכיון שמורים מיליוני פריטים של תיעוד רב ערך מסוגים שונים הכוללים חומר כתוב, מודפס, תצלומים, כרזות, כרוזים, חומר קולי, קלטות וידאו וסרטים, וחומרים מוזיאליים. הללו מרוכזים באוספים לפי מקורות מוצאם ולגורמים שהפיקו או יצרו אותם.

מקביל מצויה במכון לבון ספרייה עיונית בת עשרות אלפי כותרים, המתמקדת בספרות עיונית ומחקרית  הקשורה בתנועת העבודה העולמית והיהודית, בהסתדרות הכללית, וכן כוללת גם ז’אנר של ספרות ושירה שחלקה נוצר על ידי חברי התנועה. לצדם מצויים בספריה אוספי עיתונות, שבועונים, ירחונים וכתבי עת, בלשונות עברית, יידיש, ערבית ושפות נוספות מסוף המאה ה-19 ועד ימינו.

הארכיון משמש כגנזך “ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל”. כל החומרים הקשורים בהסתדרות הכללית על כל מרכיביה החל מיום הקמתה ב- 4 בדצמבר 1920 ועד ראשית שנות ה-90 של ה- 20, נשלחו לשמירה בארכיון.

האוספים הם עדות למורשת העשייה הענפה של תנועת העבודה העברית בארץ ישראל, תנועת הפועלים היהודית בתפוצות ותרומתן לחידוש הישוב היהודי בארץ ישראל, ולהקמת מדינת ישראל וביסוסה. כל זאת מסוף המאה ה- 19 ועד סוף המאה ה-20. כארכיון היסטורי, מטרותיו של המכון הן לשמור על התיעוד הארכיוני רב הערך של מורשת תנועת העבודה וההסתדרות, ובד בבד לחשוף ככל האפשר את המידע האצור בו לציבור הישראלי ולקהל הלומדים והחוקרים.

שלבים בתולדות מכון לבון

שנות ההכנה

הוגה הארכיון ומקימו היה פרופ’ שמואל אייזנשטדט 1886 – 1970, איש  חזון ומעש, משפטן וחוקר תולדות עם ישראל, מפעילי התנועה הציונית ברוסיה.  הוא עמד על הצורך לתעד את התפתחותה ופועלה של תנועת העבודה היהודית במזרח אירופה ואף  שקד על איסוף חומר ארכיוני בנושא זה עוד בטרם עלייתו ארצה בשנת 1925.

במקביל ליוזמתו של  פרופ’ איזנשטאדט, התארגנו חברים אנשי תנועת העבודה בעלי תודעה היסטורית, שעמדו על הצורך לשמור את החומרים של תנועת העבודה הישראלית והיהודית למגוון סוגיהם. הם החלו לפעול למען “הקמת מוזיאון העבודה” ובחרו בוועד מכין שפרסם “קול קורא בירושלים, (אדר א’ התרצ”ב- 1932)” ובו הוצבו מטרות המוסד, “יסוד למוזיאון העבודה, אשר ישמש מקום אוסף מרכזי לחומר … הנותן ביטוי לתנועת העבודה בעולם, ביהדות, ובציונות, ולמהלך התפתחותה של ארץ ישראל העובדת לכל ענפיה, זרמיה, לבטיה והישגיה”.  חברי הועד החלו באיסוף חומר ואף קבעו הוראות מפורטות כיצד לאסוף אותו ולאלו תחומים יחולק.

מכתב בן גוריון לאייזנשטאדט, 1932

הגשמת חזון הקמת הארכיון

במקביל לקול הקורא, פנה פרופ’  אייזנשטאדט לדוד בן-גוריון, שהיה המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים באותה עת, ובמכתבו הציג בפניו את חזון בית האוסף – הארכיון.

בן גוריון קיבל באהדה רבה את רעיון הקמת מוזיאון לתנועת העבודה ואישר את הקמתו. בעקבות פנייתו החליט הוועד הפועל של הסתדרות העובדים להקים גוף מרכזי אשר יופקד על שימור המורשת ההיסטורית של ההסתדרות ושל תנועת העבודה היהודית בארץ ובעולם. על החלטה זו בישר בן-גוריון לפרופ’ אייזנשטדט במכתב שנשלח ביום י”ח בניסן, תרצ”ב (28 באפריל 1932).  כמו כן, נקבע כי שמו של הגוף יהיה  “הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה” , פרופ’ אייזנשטדט מונה למנהלו.

מהקמת ארכיון תנועת העבודה וההסתדרות

 ל”מכון לחקר תנועת העבודה ע”ש פנחס לבון”

בהעדר תמיכה תקציבית מטעם הסתדרות בראשית הדרך, נעזר פרופ’ אייזנשטדט במתנדבים – חברי “חוג המאספים” . בהמשך מונתה מועצת וותיקים שכללה את בן-גוריון, רחל ינאית, יצחק בן-צבי, ברל כצנלסון, רחל שז”ר, מניה וישראל שוחט, עדה פישמן ומאיר יערי. חברי “חוג המאספים” סובבו בארץ לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר חומר תיעודי שכלל בין היתר: מכתבים, יומנים, ספרי פרוטוקולים של ההתיישבות העובדת ושל תנועת הפועלים בערים ובמושבות. נבנו שאלונים לוותיקים ויצאה קריאה רשמית של ההסתדרות להפקיד חומר תיעודי בארכיון.

הקריאה הרשמית של הועד הפועל של ההסתדרות קבעה את הנוהל, לשלוח לארכיון ההסתדרות את החומר התיעודי של כל הגופים השייכים לארגון ההסתדרות. חומר זה כלל תיעוד כתוב של פעילות מוסדות וגורמים של ההסתדרות הכללית ושל גופים שנמנו על תנועת העבודה. בהם ההתיישבות העובדת לסוגיה ואחרים. בדרך זו נבנה וגובש בהדרגה ארכיון תנועת העבודה וההסתדרות ששכן בבית לייסין ונקבעו החוקים והנהלים המקצועיים שלפיהם פעל.

מגילת היסוד

בשנת 1932

בן גוריון קיבל באהדה רבה את רעיון הקמת מוזיאון לתנועת העבודה, ואישר את הקמתו. נקבע כי שמו של הגוף יהיה “הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה”.

בשנת 1958

הוכר הארכיון כארכיון ציבורי בהודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים של המדינה. עם השנים התרחבו אוספיו  וכמויות החומרים הארכיוניים המתועדים שנצברו בו גדלו  והתעצמו.

בשנת 1976

התקבלה בוועדה המרכזת של ההסתדרות החלטה להנציח את שמו של פנחס לבון  שכיהן בתפקיד מזכ”ל ההסתדרות ולקרוא לארכיון על שמו.  באותה ישיבה התקבלה החלטה בוועדה המרכזת שגם הספרייה המרכזית של תנועת העבודה וההסתדרות – “ספריית סירקין”, תחובר לארכיון לבון ויחד יישאו כולם את שם,  “המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ ע”ש פנחס לבון”.  במקביל התקבלה החלטה לבנות מבנה מתאים למכון לבון ברח’ נהרדע, תל אביב.

בשנת 1983

במהלך בניית משכנו של המכון, הוא הוכר כעמותה ציבורית הרשומה ברשם העמותות.

בשנת 1985

לאחר מספר שנות הכנה וארגון, פתח מכון לבון את שעריו לציבור הרחב ברח’ נהרדע תל אביב.

בשנת 1989

החליטה הוועדה המרכזת להכיר במכון לבון כ”גנזך הרשמי של ההסתדרות”, הפועל על-פי חוק הארכיונים תשט”ו, ונהוג בכל המוסדות הציבוריים במדינה.

בשנת 1999

עם השינויים שחלו במעבר מההסתדרות הכללית להסתדרות החדשה, נפרד מכון לבון  ממשכנו ברח’ נהרדע והעתיק את מקומו על כל אוצרותיו למשכנו הנוכחי ברח’ קהילת קייב 17, שם שוכן כיום.

ספריית המכון ותולדותיה

מכון לבון מבוסס על שני מרכיבים עיקריים, החומר הארכיוני לסוגיו והספרייה.  שניהם תוצרים שהתפתחו בו זמנית, עם התפתחות תנועת העבודה והישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1911 נקבע הבסיס ההיסטורי לספריית מכון לבון. בשנה זו החליטו משתתפי הוועידה השנייה של “הסתדרות פועלי יהודה”, לקבל את הצעתו של ברל כצנלסון ולהקים ספרייה ניידת עבור חברי הסתדרות זו, כאמצעי להשכלתם ולחיזוק התרבות העברית.

בשנת 1920 הוקמה הספרייה של תנועת העבודה וההסתדרות שמטרותיה היו לרכז כותרים, כתבי עת וחומרי מחקר העוסקים בתנועת העבודה היהודית והכללית וההסתדרות הכללית על כל מפעליה. כמו כן הספרייה נועדה להכיל את כל הפרסומים של ההסתדרות הכללית וגם חומר ספרותי – פרוזה ושירה פרי יצירתם של חברי תנועת העבודה ויוצרים נוספים. לאחר שנים של איחוד והפרדה בין הספריות, הוקמה בשנת 1962 הספרייה המרכזית של תנועת העבודה וההסתדרות – ספריית סירקין.

בשנת 1983, הוחלט על העברת ספריית סירקין יחד עם ארכיון תנועת העבודה וההסתדרות למבנה החדש של מכון לבון ברח’ נהרדע. במעבר זה התקבל אוסף ספרים גדול העוסק בתולדות עם ישראל ובציונות, לרבות תקופת ההשכלה וחיבת ציון. וכמו כן נרכשו כותרים רבים העוסקים בנושאי חברה, כלכלה ויחסי עבודה, וכן כתבי עת ועיתונים בנושאים אלו. כיום ספריית המכון היא ספרייה עיונית בת כשישים אלף כותרים והיא מיועדת לשרת את באי המכון המעוניינים לעיין בכותריה.